<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער י"ג</h1>
<h2>דף סט.</h2>
והנותן מעות לשלוחו ליקח חטים ולא לקח, אין לו עליו אלא תרעומת.
מי שנתן מעות ליקח פירות למחצית שכר, וידוע שקנה ומכר, הרי זה מוציא בעל כרחו מהשליח. ואם נתן ליקח בהם פירות למחצית שכר, לוקח מכל מין שירצה, ולא כסות ועצים. רי"ף, ואיתיה בירושלמי [פ"ה ה"ג].
<h2>דף עא:</h2>
ואין שליחות לגוי, לא הוא נעשה שליח ולא ישראל שלוחו, [דילפינן] מה אתם בני ברית וכו'. והתובע בשביל הגוי אינו בכלל מלשין ובכלל מזיק, אצ"ל אם ישראל התובע נושא ונותן בשל גוי, הרשב"א [כתב כן בתשובה.
<h2>דף עד.</h2>
ושלשה שנתנו מעות לאחד לקנות, וקנה לאחד, הוי לכולם אם המעות בעירוב. ואם המעות של כל אחד בצרור ידוע אין קנוי אלא למי שיקנה אותו שקנאו לדעתו. פרק איזהו נשך [ע"ד ע"א], ר"ם פ"ז דקנין. הנותן מעות לשליח והלך השליח וקנה לעצמו ממעות של עצמו מה שעשה עשוי, רק שנהג רמאות. ואם המוכר אוהב את זה השליח למוכרו יותר מאחר, אין בזה רמאות [וצריך להודיעו]. ואם מפחד שמא יבוא אחר ויקדמנו לקנותו א"צ להודיעו עד אחר קנייה. איתיה פרק האומר בקידושין [נ"ט ע"א], ר"ם פ"ז דקנין. השליח שקנה קרקע במעות משלח, הוא של משלח, ר"ם. ולא כן הגאונים.
<h2>דף עד:</h2>
ומי שנתן מעות לחבירו לקנות לו חפץ, ואותה שעה היה שוה מאה, ועכשיו זל ושוה חמשים, אם התנה עמו כשער הזול לוקח בזול. ואי לאו, לא יקח אלא לוקח כדמעיקרא. והוא דלא שני בשליחותו. פרק איזהו נשך ורי"ף [כתב] כן. ואין שליח מקבל מי שפרע ולא אפטרופא, אם נתן מעות ולא משך וזל. ואם לא שינה השליח וחזר בו המשלח, שליח פטור. ומשלח חייב מי שפרע. וכן [כתב] הראב"ד. וכל מקום שהשליח משנה, שליח משלם והמעשה קיים. [כן כתב] הראב"ד מכמה ראיות. השליח שקנה והודיע למוכר שהוא שליח פלוני, אפילו משך או המשיך, ונמצא(ו) שעבר על דעתו, הכל בטל. ואם לא הודיעו שהוא שליח, קיים המקח או מה שעשו. ר"ם פ"ב דשליחות. והראב"ד לא חלק, אפילו הודיע, דלעולם קיים המקח.
<h2>דף פא.</h2>
הלוקח כלי מן האומן לבקר ונפל מידו או נאנס חייב, אם אותו כלי הוא זבינא חריפא שימכר במהרה. ואם שאינו נמכר בכל זמן אינו חייב, דהנאת המוכר היא, ואיתיה בנדרים [ל"א ע"א], וכתבו רי"ף פרק השואל ור"ם פ"ב דשלוחין.
הסירסור שנתן כלי לאחר שרצה לבקרו לקנותו, והמבקר לא רצה להחזירו, מסתברא שהוא חייב, דשומר שכר הוא וחייב בדברים הקרובים לאונסים כל שאינו אונס גמור (ביגד בה) [כגניבה] שהוא קרוב לאונס. ואע"פ שדרך סירסור ליתן לבקר ועל ידי זה מוכרים, מ"מ לא מיבעיא ליה למימסר ביד שום אדם אלא מדעת המוכר. ואם ירצה לוקח לבקר ביד הסירסור יבקר. וכל שכן שאינו נותנו לבקר לגברא אלמא. הרשב"א [כתב] כן. ועוד כתב, ואין לשליח לתת חפץ באשראי אלא אם (כן) נטל רשות מבעל החפץ, שאין דרך מוכר לתת חפץ אם לא נתנו לו המעות. ואיתיה פרק המדיר [כתובות ע"ו ע"ב] סתמא כמה דלא יהיב זוזי וכו'.
<h2>דף פג.</h2>
ושליח שטען שארעו אונס והפסיד כך וכך, ה"ז נשבע שבועת השומרים. ואם הוא במקום עדים מצויין או אין עדים מצויין [והוא דבר שהוא גלוי וידוע שימצא עדים] דינו נמי כשומר שכר לשבועה או לראיה.
